"חשבנו שלשיר זה לבלות, היו ימים היו לילות" - זו שורה קולעת משירו הנוסטלגי של עוזי חיטמן "ניגונה של השכונה". גם כיום יש הרבה אנשים שחושבים כך, והארץ מלאה מועדוני זמר, אירועי "בירה ונשירה" וערבי שירה בציבור מסוגים שונים. אירועים מוסיקליים אלה התחילו להתפתח כאשר עדיין לא היתה בארץ תחנת שידור ולא היו תקליטים עבריים, השירים עברו מפה לאוזן והשירה המשותפת בערבי שירה הייתה בילוי חברתי מרכזי.

חניכי תנועות הנוער ותלמידי בתי הספר של אמצע המאה העשרים זוכרים כיצד שירה בצוותא התחילה כל פעולה, וכיצד ערבים של שירי ארץ ישראל פרחו בכל הארץ בשנות השבעים ואילך.

 

יש אומרים ששירה בציבור ( או "שירת רבים" כפי שכינתה אותה נעמי שמר) היא מקבילה חילונית לתפילה בציבור. ואמנם, שירי ארץ ישראל שהתפתחו כאן מראשית ימי הציונות משלבים תכנים לאומיים וחברתיים עמוקים בנוסף לתפקידם כאמצעי בילוי ובידור מוסיקלי. ויותר מזה: בתוך מילות השירים הישראליים אפשר למצוא עדות לאירועים היסטוריים, שמות אנשים מפורסמים, סממנים של תרבות חומרית, וגם עניינים פוליטיים, הלכי רוח ותפיסות חברתיות. גם בלחנים יש משמעויות חבויות: המנגינות, המקצבים וההרמוניות - שחלקם משקפים השפעות מכל רחבי העולם וחלקם מייצגים כיווני התפתחות מקוריים (אם זה מהכיוון החסידי ועד למזרחי, או הבלוז והרוקנרול) - מתארים את "המצב הרגשי" של התרבות הישראלית.

 

חקר הזמר העברי הפך בשנים האחרונות לתחום אקדמי מוכר, ונערכים בו מחקרים  שנותנים השראה לערבי-שירה נפלאים. העושר הפנימי של אוצר הזמר העברי נותן הזדמנות לבנות תכניות לערבי-שירה ייחודיים, שיש הרבה ללמוד מהם על התרבות וההיסטוריה שלנו.