ותיקים ("חמישים פלוס") שגדלו בארץ מכירים את שירי ארץ ישראל הישנים ומזדהים איתם, אם כי לרוב אינם מודעים למשמעויות החבויות במילים ולהקשרים ההיסטוריים. בערבי תרבות במועדון של קיבוץ או של יישוב קהילתי, או באירוע למבוגרים במתנ"ס בעיר, וכמובן גם בחוג הרצאות או חוג חברה פרטי, הקהל האופייני הוא בגיל חמישים פלוס, והוא שר בהתלהבות את השירים המוכרים. בערב שירה כזה קל מאד "לגייס" סולנים וסולניות מתוך הקהל. באופן טיפוסי, גם האנשים שאינם חובבי שירה מרותקים אל ה"תוכן האקדמי" של התכנית ותורמים לשיחה חוויות אישיות מעברם, אשר קשורות לנושא הערב. בסיום התכנית הם באים להודות ואומרים משהו כמו: "אף פעם לא נהניתי כל כך מערב שירה. למדתי המון!".

​

קהלים צעירים - סטודנטים, חניכי קורס בצה"ל, תלמידי בית ספר וגם קהל של "חדרי מורים" - מכירים בדרך כלל רק את השירים החדשים, וזו ממש מצווה לחשוף בפניהם את כל העושר של הסיפורים והמשמעויות מתולדות הארץ והחברה הישראלית בעזרת השירים. עם קהל כזה אפשר להסתייע בסולנים אורחים, וגם להשמיע ביצועים מוקלטים ולהקרין סרטוני וידאו של ביצועים מקוריים. אחרי מופע עם קהל צעיר מגיעות לא פעם תגובות נרגשות כגון: "השירים האלה מחברים אותי להורי.... אפשר להזמין אתכם למסיבת יום הולדת 60 של אבא שלי ?". כאשר יש בקהל אנשים שעלו ארצה משנות השמונים ואילך (כמו שקורה לרוב בערב חברתי של מקום עבודה או ערב צוות), הם מקשיבים בעירנות לשירים ומגלים התעניינות עצומה בתכנים, תוך סקרנות רבה להכיר ולהבין רבדים עמוקים של התרבות הישראלית מבירור המסרים שבשירים.